<h1>פסקי ריא"ז — גיטין</h1>
<h2>דף מו.</h2>
הלוקח עבד [גוי] מן הגוי לא קנהו אלא למעשה ידיו כדרך שהיה קנוי לגוי עד שיטבלהו לשם עבדות, ואם קדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין הואיל ולא היה גופו קנוי לו הרי השחרור מפקיעו מידי שעבוד, ואם הגוי עצמו מכר גופו לישראל הרי גופו קנוי לו ואינו יכול לשחרר עצמו עד שישחררנו רבו.
גר שנתגייר וטבל לשם גירות והטביל עבדיו לשם עבדות, אם קדמה טבילת עבדיו לטבילתו הרי סתם טבילתן לשם חירות וקנו עצמן בני חורין, ואם קדמה טבילתו לטבילתן הרי סתם טבילתן לשם עבדות, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק החולץ בראיי' כ"ה, ואם פירשו שטובלין לשם חירות קנו עצמן בני חורין כדרך שביארנו בישראל הלוקח עבד מן הגוי. לפיכך צריך להזהר בטבילת העבדים ולתקפן במים ולכובשן לעבדות בשעת טבילתן, ויש שהיו נותנין להם חבל בצוארם שלא יוכלו לקנות עצמן בני חורין וכל זה מבואר בפרק החולץ [יבמות מ"ו ע"א].
מקום שפורעין מס הגולגולות, והלכו יהודים ופרעו המס שלגוים שאין להם מה לפרוע ומשתעבדין להם עד זמן ידוע ואפילו יותר מכדי דמיהן ומטבילין אותם לשם עבדות, הרי אילו עבדים צריכין גט שחרור מרבן כשיוצאין מהן כדי להתירם בבת ישראל, לפי שכך הוא משפט המלוכה, והרי הן כאילו קנו אותם עבדים מן המלך כמו שמבואר בפרק החולץ [יבמות מ"ו ע"א].
